עד יעבור זעם

מתישהו זה מגיע: כמעט כל הורה מצא עצמו מתמודד עם התקף זעם של ילדו, ואם לא – הוא כנראה עוד ימצא. ״התקף זעם״ הוא פרץ כעס עוצמתי וחריג, שמאלץ את ההורים להתעמת עם ילדם, לשים גבולות ולסייע לו להירגע. כשהתקפי הזעם הם תכופים, מתעוררת דאגה ועולות השאלות: האם זה נורמלי? מה הסיבה? האם יש צורך בטיפול?

תוקפנות כסימן לבריאות

התקפי זעם הם ביטוי של תוקפנות של הילד כלפי סביבתו. כאן המקום לומר: כל אדם נולד עם תוקפנות יצרית ובריאה. האתגר ההתפתחותי הוא ללמוד לשלוט בה ולווסת אותה. וויניקוט, הפסיכואנליטקאי ורופא הילדים, טען שכל ילד בריא בודק את יצר התוקפנות שלו כלפי הוריו. כשהוא עושה זאת הוא לומד על התייחסות ההורים אליו ועל יכולת השליטה שלו בהם.

כדי שילד יוכל לפתח יכולת וויסות לתוקפנות שלו, הוא זקוק להורות מכילה ואוהבת – אך גם עקבית בהצבת גבולות, שאינה נכנעת לתוקפנותו או נהרסת ממנה. כלומר: הוא צריך הורים שמסייעים לו לעמוד בתסכולים, ואינם מונעים אותם ממנו. ההורים חיוניים מאוד בשלב זה, כיוון שיכולות הוויסות עצמי בגיל הרך עדיין לא בשלות – וזקוקות לסיוע מבחוץ.

"גיל שנתיים הנורא"

סמוך לגיל שנתיים מופיעים בקרב %70 מהפעוטות גילויים של דרשנות (״בא לי״), חוסר ציות (״לא בא לי״) והתקפי זעם המכונים ״טנטרום״. השכיחות הגבוהה אמורה להרגיע אתכם ולהעיד כי ברוב המקרים מדובר בהתנהגות נורמטיבית שהיא תוצאה של התפתחות תחושת העצמאות והנפרדות של הפעוט. הילד, שמפתח רצונות עצמאיים, מבטא את דרישותיו – וכשנתקל במגבלות ואיסורים מגיב בכעס, בהשתטחויות, בכי ואפילו באלימות.

תדירות ההתקפים, עוצמתם והזמן שבו הם נמשכים יקבעו האם התנהגות זו היא נורמלית, או שמדובר בקשיי התנהגות חריגים, הדורשים ברור והתייעצות עם אנשי מקצוע. לאחר גיל שלוש שיעור התקפי הזעם יורד באופן משמעותי לכדי 10%, כך שגם הגיל בו מתרחשים ההתקפים מבחין בין התנהגות נורמטיבית לחריגה.

הסיבות להתנהגות תוקפנית ואלימה בגיל הרך

התפתחות התוקפנות המוקדמת נובעת ממכלול גורמים: ביולוגים, חברתיים וסביבתיים. יתר על כן חומרת הבעיה תלויה גם ביחסי גומלין בין הגורמים השונים. ילדים בעלי מזג קשה וסוער הם בסיכון לפתח הפרעות התנהגות. מחקרים מצאו שלילדים אלימים במיוחד יש קושי בוויסות כעס ורגשות שליליים, שגורמים להם להתנהג באלימות. ישנן עדויות כי קשיי הוויסות נגרמים מהתפתחות לא תקינה של אזורים ספציפיים במח האחראיים על וויסות הרגשות. אצל חלק מהילדים האלימים נמצא כי ההתפתחות השפתית מעוכבת ואינה מאפשרת להם לבטא במילים את רצונותיהם ולהיעזר בשפה כמרגיעה ומווסתת.

כאמור, הביולוגיה של הילד היא רק גורם אחד בהתפתחות התוקפנות. גם לאנשים המשמעותיים בחיי הילד יש השפעה רבה. ילד שנחשף לאלימות בביתו עלול לפתח התנהגות תוקפנית בבית ובמסגרת החינוכית: הוא מזדהה עם ההורים שאינם שולטים בעצמם ומחקה את תוקפנותם.

סגנון הורות שנמצא כקשור לבעיות התנהגות מערב חוסר עקביות, כוחנות ביקורתיות ועוינות כלפי הילד. כתוצאה מכך מתקשה הילד לווסת את תוקפנותו והופך סרבן ומתנגד.
מאידך, הורים יכולים לגרום להתנהגות אלימה אצל ילדיהם, כשהם אינם מציבים להם גבולות ואף מעודדים אותם בגלוי או בסמוי לא להישמע לדרישות אחרים. לכל אלו מתווסף ההקשר החברתי תרבותי בו גדל הילד. ילדים שגדלים בחברה אלימה מפנימים את ערכיה ופועלים על פיהם.

חשיבות האבחון והטיפול

מחקרים שעקבו אחר תינוקות עם רמת תוקפנות גבוהה מאוד בינקות, מצאו שהם בסיכון להיות גם ילדים אלימים בשלבים מאוחרים יותר, במיוחד אם הם גדלים במשפחות עם קשיים נוספים. ילדים אלו עלולים להפוך לדחויים חברתית וחלקם יאובחנו בהמשך כסובלים מבעיות נוספות דוגמת ליקויי למידה, הפרעת קשב וריכוז. חלקם אף יסבלו מדיכאון וחרדה.

כאשר פעוט ממשיך להתנהג באלימות באופן יומיומי, לאורך זמן והדבר פוגע בתפקודו ובסביבה –
אל תחכו ״עד יעבור זעם״; גשו לפסיכולוג המתמחה בילדים. חשוב להבין מהי הסיבה להתקפים. הטיפול חייב לכלול עבודה עם ההורים ועם הצוות החינוכי, תוך התייחסות למאפייני הילד והמשפחה. בטיפול מדריכים את ההורים והמחנכים כיצד להרגיע את הילד ולסייע לו להגדיל את השליטה העצמית והאיפוק. טיפול נכון בגיל צעיר יכול להחזיר את הילד לנתיב התקין, ולמנוע זעם כאב וצער בעתיד.

המאמר מתבסס על פרק מהספר ״זה לא יעבור עם הזמן״ מאת קרן, הופ וטיאנו. הוצאת מודן, 2013.